פרשת בראשית

דווקא מתוך החיסרון צומחים.
ערב שבת פרשת בראשית. אנחנו מתחילים מחדש – מתחילים את התורה, ומתחילים מחדש גם את השנה כולה.
אחד המסרים היסודיים שעוברים כחוט השני בפרשת בראשית הוא דווקא החיסרון.
הקב״ה ברא את העולם והכין בו הכול. ובכל זאת, בתחילת הבריאה נאמר:
״וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ… כי לא המטיר ה׳ אלוקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה״.
ורש״י אומר: ״ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים.״
הקב״ה כבר הכין את הגשם. הכול היה מוכן. אבל הקב״ה רצה שהאדם ירגיש שחסר לו משהו, שיבין שהוא זקוק לגשם, יתפלל – ורק אז ירדו הגשמים.
לכאורה, למה? הרי הקב״ה יכול היה להוריד את הגשם עוד קודם.
אלא יש כאן יסוד גדול לחיים: הקב״ה לא תמיד נותן לנו הכול מיד. לפעמים דווקא החיסרון הוא שמחבר אותנו אליו.
כאשר אדם מקבל דבר לאחר שהתפלל עליו, הוא מעריך אותו יותר, מודה עליו יותר, ומבין שהוא אינו מובן מאליו.
וזה נכון לכל דבר בחיים. אפילו בדברים הפשוטים ביותר. לפני שקונים דבר, לפני שמתחילים מהלך חדש, לפני כל החלטה – צריך לזכור: שום דבר אינו מובן מאליו. גם על הדברים הקטנים צריך להתפלל.
2. גם הזיווג מגיע מן השמים אחרי הרגשת חסר.
אותו יסוד אנחנו רואים מיד בהמשך הפרשה.
כל הבריאה נבראה בזוגות, אבל האדם נברא בתחילה לבדו. ואז הקב״ה אומר:
״לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו.״
דווקא לאחר שאדם הראשון מרגיש את החיסרון, את הבדידות, את הצורך בעזר כנגדו – הקב״ה מביא לו את חוה.
ולא במקרה נאמר שהקב״ה הפיל עליו תרדמה.
יש כאן רמז נפלא גם בעניין הזיווג: האדם צריך לדעת שהזיווג שלו אינו תלוי רק בכוחותיו ובהשתדלות שלו. צריך כמובן שהאדם יהיה פתוח לכך שיידעו שהוא מחפש, אבל את הזיווג עצמו – הקב״ה מביא.
אדם הראשון לא יצא לחפש. הוא לא עשה טלפונים ולא ניהל מסע חיפושים. הקב״ה הפיל עליו תרדמה – והביא לו את האישה.
יש דברים שבהם אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו, אבל בסופו של דבר עלינו לזכור: הישועה מגיעה מן השמים.
3. ״אשר חי״ – דוד המלך והכרת הטוב
לקראת סוף הפרשה נאמר:
״ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלושים שנה״.
הגאון מווילנא מבאר באופן נפלא את הלשון ״אשר חי״.
על פי דבריו, אדם הראשון היה אמור לחיות אלף שנה. כאשר הראה לו הקב״ה את הדורות העתידים לבוא, ראה גם את דוד המלך שהיה עתיד להיוולד ולמות צעיר. אדם הראשון ביקש להציל את חייו, ונתן לו שבעים שנה משנות חייו. לכן אדם הראשון חי בפועל 930 שנה.
ומה יצא מכך?
דוד המלך, שכל חייו היו מלאים בשירות, בתשבחות ובהודאה לקב״ה, ידע שגם עצם חייו הם מתנה שקיבל מאדם הראשון.
הוא חי בתחושה ששום דבר אינו מובן מאליו.
וזה אולי אחד ההסברים לעוצמת ההודאה של דוד המלך. מי שמרגיש שכל נשימה היא מתנה – יודע להודות.
אנחנו לפעמים מקבלים דברים כל כך בסיסיים עד שאנחנו שוכחים כמה הם יקרים: שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים, רגליים, לב שפועל ללא הפסקה – וכל איבר ואיבר הוא חסד עצום.
אדם שמקבל תרומת כליה יודע להוקיר את התורם במשך כל חייו. והרי לנו הקב״ה נותן בכל רגע את כל הגוף ואת כל החיים!
דווקא החיסרון גורם לאדם לצמוח
זו הנקודה שעוברת בפרשה כולה:
החיסרון אינו בהכרח דבר רע. לפעמים החיסרון הוא המנוע של הצמיחה.
כשאדם מקבל הכול מראש, הוא עלול להתרגל ולא להעריך. אבל כשחסר לו משהו, הוא מתפלל, הוא משתדל, הוא מודה – ובעיקר, הוא מגלה שיש לו לאן להתקדם.
4. זו גם הסיבה שעם ישראל נמשל ללבנה.
הלבנה אינה עומדת תמיד באותו מצב. היא מתחילה בחיסרון, הולכת ומתמלאת, ושוב חסרה ושוב מתמלאת.
כך הוא היהודי.
הוא אף פעם אינו אומר: הגעתי לשלמות. תמיד יש לו עוד מדרגה, עוד שאיפה, עוד מקום לגדול בו.
ולכן גם גדול בישראל נקרא תלמיד חכם. אפילו כשהוא גדול בתורה, הוא נשאר ״תלמיד״ – כי הוא יודע שתמיד יש עוד מה ללמוד, עוד לאן לעלות ועוד במה להשתפר.
המסר שאיתו נכנסים לחיים
פרשת בראשית מלמדת אותנו לא לפחד מהחיסרון.
כשחסר – מתפללים.
כשמקבלים – מודים.
כשעדיין לא הגענו – ממשיכים לשאוף.
וכשנשבר משהו – לא ממהרים להסיק שהכול אבוד. לפעמים דווקא מתוך השבר הקב״ה מכין את התקומה.
זה הסוד של הלבנה, זה הסוד של דוד המלך, זה הסוד של הזיווג, וזה הסוד של שבירת הלוחות.
שום דבר אינו מובן מאליו.
כל נשימה היא מתנה. כל ישועה היא חסד. כל חיסרון יכול להפוך למנוע של תפילה וצמיחה, וכל שבר יכול להפוך – בעזרת ה׳ – לבניין חדש.
שנזכה להתחיל את התורה מחדש מתוך אמונה, מתוך הודאה, מתוך תפילה ומתוך שאיפה תמידית לעלות עוד מדרגה.
ושנזכה שלא נצטרך שבירות, אלא נצמח מתוך בריאות, שמחה, נחת ויישוב הדעת.
שבת שלום ומבורך!
אליעזר

לשאלות בעניין פרשת השבוע וכל עניין אחר ניתן להתקשר לרב אליעזר קנפלמכר
0547523419